(ניסוי 4- האחר (או בעצם: לא רק אני

Whatever joy there is in this world all comes from desiring others to be Happy

( Shantideva )

קיימת טענה, הדורשת בדיקה ניסויית, כי מרבית הסבל נחווה כאשר אנו רואים רק את האני שלנו בעוד שמרבית האושר, אותו מצב חמקמק לו כולנו שואפים, מקורו ביציאה מהאני והסתכלות גם על האחר. נדמה שדרכו של כל אדם מזמנת מצבים בהם הוא חווה את הסיפוק בעשייה שדאגת האחר בבסיסה לעומת עשייה המונעת על ידי דאגה לי בלבד.

מעבר לאספקט האישי, התבוננות בעיני האחר מזמנת תובנות מעמיקות, סבלנות, הבנה ושמחה- תכונות ראויות בהחלט. [בסרטון אפשר לטעום במעט ראיית עולם מעיני האחר]. כאמור, לא מעט דרכים רוחניות מתכנסות לתובנה אחידה: אחד ממקורות הסבל, אי הנחת האנושיים הינו התמקדות באני בעוד שמיקוד ברווחתם של אחרים הינו מקור נאמן לתחושה פנימית של רווחה וסיפוק. חשוב לדאוג לעצמי כמובן. יהיה זה מגוחך להזניח בריאות ורווחה נפשית שלי למען אחר – היכולת להועיל בעולם יורדת דרמטית בצורה כזו.

פרקטיסימו

והנה מלאכי המזל נגעו בכם וקיבלתם את כל מה שתחפצו בו (רכוש, תארים , חוויות, הכול). עכשיו דמיינו שהעולם מתרוקן מבני אדם ואתם נותרים לבד (עדיין עם כל מה שאי פעם חשקתם בו). מהי התחושה? מרבית בני האדם מבחינים שללא אנשים אחרים אין כל כך טעם במרבית הדברים שמשתוקקים להם. קיימת תלות, בצורה ישירה ועקיפה, בבני אדם אחרים על מנת להיות מאושרים. כל מה שיש לנו זה בזכות אחרים. מחיינו דרך השכלתנו, התובנות שלנו, הרכוש, הכול [הסרטון מספר זאת עם קצב].

ניסוי ארבע וחצי - מה נשמע? (או, הבעיה בבעיות):

מתי לאחרונה חשבתי על המרפק השמאלי שלי? כשחשבתי על השאלה הזו, התשובה הברורה הייתה: כאשר הוא כאב. זה די ברור כי יש נטייה להתמקד בבעיות. בעיה מצריכה פתרון ולשם פתרון צריך למקד יכולות חשיבה ותשומת לב בבעיה. הגיוני לחלוטין. הגיוני גם שבראייה אבולוציונית המוח יפתח יכולת מרשימה להתמקד בבעיות בניסיון לפתור אותן. כך, ברבות השנים מתפתחת מומחיות ויכולת לראות ולהתמקד בבעיות. לא ממש משמח אבל הגיוני מבחינה הישרדותית. למזלי, אני לא צריך כל רגע להילחם עלי חיי והישרדותי הבסיסיים כך שאפשר לפתח מודעות לבעיה הגדולה: התמקדות יתר בבעיות.

הניסוי שתוכנן ובוצע לבדיקת תובנה פשוטה זו הוא למקד את תשומת הלב בדברים הפשוטים, אלו שקיימים וזמינים כרגע . דברים אלו יכולים להיות בגוף – תחושות, או מחוצה לו – הזכרות במה שיש.

דוגמה לניסוי מתמשך בהקשר זה: ניסיתי לשים לב - במיוחד כאשר עלתה השתוקקות למשהו - לתחושות של צד שמאל: יד שמאל, רגל שמאל, לתחושת הנשימה. לאו דווקא בשביל לא לספק את ההשתוקקות אלא כדי לתרגל את התודעה להתמקד גם ב"אי-בעיות". ולמה צד שמאל? זהו צד קצת מוזנח במקרה שלי והיה מעניין לשים לב לתחושות בצד זה של הגוף. לעיתים ניסיתי להיזכר במה שיש עוד כרגע: משפחה, חברים. זהו ניסוי מאוד מעניין שייצר תחושות מסקרנות ומרגיעות פעמים רבות.

ניסוי ארבע ו 3/4 : מה נשמע? (או, רגע משווים):

כאשר ביקשתי ממגוון אנשים טובים להשוות בין אירוס הגלבוע לפיל אפריקאי: "מה עדיף להיות?" התשובות היו מגוונות אבל יחד עם מבטי תהייה -ניכר היה שלשומעים זו הייתה השוואה מעט חסרת טעם לא? בהחלט.

אחד ממקורות קושי ואי שביעות רצון הינו ההשוואה. הנטייה טבעית היא להשוות את מצבנו הכלכלי, הבריאותי והאישי לאחרים- בדרך כלל-לאלו שנראים במצב יותר טוב. בהסתכלות לוגית ניכר כי כל אחד נולד וגדל בנסיבות שונות לחלוטין ובתנאים אחרים. לכל אחד DNA שונה, שמשפיע בצורה דרמטית על לא מעט תכונות (גם מעבר לאלו החיצוניות). מידת הבחירה במרבית מצבי המציאות שלנו הייתה מוגבלת מאוד. ההיגיון ההשוואה ביני לאחר דומה במעט להיגיון שבהשוואת פיל אפריקאי לאירוס הגלבוע: אפשר להשוות, אבל זה הגיוני בצורה מוגבלת למדי ולא תמיד מוליך למקום טוב. לכל אחד יכולות ותכונות אחרות אותן יש לפתח. פחות סביר לפתח יכולות שיש למישהו אחר-אצלי. כמובן שאפשר אבל יותר סביר לפתח את אלו שכבר שם.

ניתן, במקום להשוות על ציר המרחב (לאחר), להשוות על ציר הזמן (לעצמי הקודם): ): האם אני גרסה מעט טובה יותר של עצמי היום ביחס לפני שעה/לאתמול, לשנה שעברה?

האם הבנה שאין טעם בהשוואה מוליכה לחוסר מעש או להכרה במה שיש (שזה לא רע בכלל) ולפעולה מועילה יותר בעולם? אם הניסוי מוליך לחוסר מעש יש לנטוש את הגישה הזו מיד אך אם לפעולה מיטיבה בעולם, אפשר להמשיך לתרגל.

מערכות החינוך נוטות לדרוש דרישות זהות מכולם למרות שקיים הבדל מסוים בלשון המעטה בין בני אדם שונים

לעיתים, היפוך ההשוואה האוטומטית למצליחים וברי המזל יותר נותן פרופורציות ריאליות יותר, למשל אם היינו פוגשים את האדם הבוגר בתמונה ולומדים כי מורדים פרצו לביתו ואילצו את אשתו להרוג את בִתם הקטנה, הוא הפך פליט והקים מחנה לילדים כדוגמת הילדה בת ה-3 בתמונה הקטנה, אשר נמצאה חיה בין שרידי ביתה השרוף (היכן שהוריה איבדו חייהם). חשיפה שכזו הקושר היותר למזל ופחות ליכולות מולדות הייתה מעבירה את המיקוד מהצרות המצרות לעיתים את עולמינו עד כדי אני ואני בלבד.

אחרים הם קרוב לדבר הדבר החשוב ביותר בחיינו. בין אם אחד או יותר. אנשים רבים לקראת מותם, לא הצטערו על שלא צברו רכוש כזה או אחר, תארים או כבוד. מרביתם חשבו על יחסי אנוש, על האחר. מלידה, קיים בבני האדם צורך מובנה באחרים אנו תלויים לחלוטים בטוב הלב של אחרים כדי לגדול ולהתפתח, כדי לחיות. מנהיג הגולים הטיבטים ונזיר בודהיסטי, הדלאי לאמה, הדגיש כי הבסיס האנושי שלנו הוא של חמלה, אהבה ואמפטיה. טענתו מוכחת, בין השאר בסוג של ניסוי אכזרי שהתקיים בעבר:

פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית, ערך במאה ה-13 ניסוי שספק רב אם מישהו היה מאשר לערוך היום. הקיסר רצה לדעת באיזו שפה ידברו ילדים שלא דיברו אליהם בכלל מרגע לידתם. כך, הוא חשב, יצליח לגלות את שפת הקודש.

בכתבים היסטוריים של הנזיר סלימבנה די מתואר כיצד נעשה הניסוי: הקיסר הורה לנשים שטיפלו בתינוקות מאומצים לגדל אותם בבדידות מוחלטת. לספק להם מזון ולשמור עליהם נקיים, אבל לא ליצור איתם שום קשר. לא לחבק אותם, לא לערסל אותם, לא לדבר אליהם, לא לשחק איתם ולא לשיר להם שירי ערש..

מה הייתה תוצאת הניסוי? האם התינוקות דיברו את שפת הקודש? לא. הם מתו, כולם. ״הם לא יכלו לחיות מבלי ששמעו מילות שבח או עידוד, מבלי שמחאו להם כפיים והביעו שמחה בהבעות פנים או בדברי חיבוב ושידול״, נכתב בכתבים..

״קיסר האימפריה הרומית לא גילה את שפת הקודש, אלא דבר חשוב הרבה יותר: תינוקות לא יכולים לשרוד בלי אהבה, ושכולנו זקוקים לה כדי לצמוח״, אומרת בראיון לאפוק טיימס ד״ר לאורה פטרסון, שעבדה במשך עשור כתרפיסטית לילדים אמריקנים שנותקו ממשפחתם מסיבות שונות.

״בעבודתי הבחנתי שאחוז מסוים מהילדים כבר לא ניתן להציל. אי אפשר לעזור להם יותר. אם בשנתיים הראשונות לא היה לתינוק קשר עם מבוגר שחיבק אותו, חייך אליו, יצר קשר עין ודיבר אתו, חלקים מסוימים במוחו לא מתפתחים לעולם. הוא מתקשה לאהוב ולהיות נאהב. הוא עלול לפתח הפרעות אישיות כמו דיכאון, התמכרויות, אלימות קיצונית, אכזריות כלפי בעלי חיים והיעדר מצפון. והדבר הכי מתסכל הוא שאחרי שזה מתפתח – כמעט אי אפשר לרפא את המצב הזה״

ב-2004 גילתה לאורה שבאסיה לבדה, יש מיליון תינוקות יתומים מתחת לגיל 6, והחליטה לעשות משהו בעניין. היא הקימה את ״ידיים ללבבות״ (Hands to hearts) ארגון ללא מטרות רווח שמלמד מטפלות בבתי יתומים כמה חשובה האהבה שהן נותנות לתינוקות.

שנתיים לאחר מכן היא כבר הגיעה לשטח, לבית יתומים בהודו. ״זה לא מקום לגדל בו ילדים. על פני השטח נראה שהמטפלות מפעילות את הילדים, נותנות להם אוכל ועוברות מפעילות לפעילות. אבל הן כמעט לא מתייחסות לצרכים האישיים של הילד. במשך היום הילד יכול להכיר עשרה אנשים שונים, אבל לכמעט אף אחד מהם לא באמת אכפת ממנו. המטפלות היו אפקטיביות, אבל לא אמפתיות״.

מקור

סרטון המדגים כמה התבוננות דרך עיני האחר יכולה להיות משמעותית

הדמות לחיקוי הטובה ביותר תהיה אני בניכוי הצורך בהוכחה עצמית.

לניסוי הבא

לניסוי הקודם