סולם תואם התגובות וחווית החיים האנושית

​

סולם תואם התגובות וחווית החיים האנושית

מוצע מודל תפיסתי שאיננו מקורי אלא אולי בניסיון להמחיש בצורה בהירה תובנות חיים ממגוון רחב של דיסציפלינות העוסקות בחוויית החיים האנושית. תקפותם של מודלים או אפשרית רק תחת ניסויים אישיים הפתוחים לאי הצלחה ולימוד לצורך שיפור. (ניר פלג 2021)

המודל המחשבתי

קיים מדרג של תואם בין תחושות ורגשות לבין התגובות להן. כך, ידיעת התגובה המתאימה לתחושה או רגש, ידיעה המגובה במשוב מוצלח, נמצאת על סולם: מן הבהיר, הידוע והתואם אל המעורפל ולא תמיד מתאים.

​

דרגה 1 - תחושות הנובעות מצרכי גוף בסיסיים ומצבי הישרדות קיצוניים. יש תואם מקסימלי בין תחושה/רגש לתגובה. התואם מתבטא בתגובה מועילה.

דרגה זו מתאימה ל :

1. תחושות גוף בסיסיות עבורן ברור (כמעט) לחלוטין מהי התגובה התואמת להן: רעב, צמא, עייפות וצורך להטיל שתן למשל הן תחושות המביאות לפעולה חיונית: אכילה, שתיה, שינה והליכה לשירותים. קשה עד בלתי אפשרי למנוע אותן ורצוי שלא. לא ניתן לאכול הרבה ולהימנע לעד מתחושת הרעב למשל. תחושת האי נעימות והסבל של רעב חיוניים אך לא נתפסים כסבל כיוון שהתגובה המיידית תואמת מאוד לתחושה. כמובן שתחושת רעב שלא מטופלת באכילה מביאה סבל ניכר אך לא בגלל אי ידיעת התגובה התואמת אלא חוסר היכולת למלא אותה.

2. דרגה 1 מתאימה גם לרגשות עזים הנובעים מאיום קיומי. למשל פחד מרעש חזק או קול לא ידוע. התגובה התואמת תהיה בריחה/הכנה למאבק .עצם הרגש לא נתפס כסבל כל עוד התגובה התואמת ניתנת לביצוע.

ניתן להסתכל על כך גם בצורה הפוכה: אם אני רעב מאוד וכתגובה מתחיל לשיר שירי עם מקסיקנים אין תואם בין התחושה לתגובה. אם עולה צורך אז להטלת שתן וכתגובה אני מתחיל לקרוא שירת ימי הביניים יש בעיה של תואם.

 

הסכימה המוצעת היא: 

תחושה/רגש   ----->  ידיעה בהירה של תגובה תואמת ----->ביצוע פעולה תואמת לתגובה[1]

 

הנחת העבודה  המוצעת היא שכאשר סכמה זו מבוצעת במלואה אזי אי הנחת והקושי בקיום האנושי פוחתים בצורה ניכרת.

​

חשוב לציין שאי הנוחות של תחושה/רגש תמיד קיימים וחיוני שכך יהיה: ללא תחושת רעב שאיננה נעימה לא נחפש מזון וגופינו לא ישרוד, ללא תחושת פחד עז אל מול טורף נוהם לא נפעל. לחילופין, אם תחושת הרעב הייתה נעימה היינו אולי מסתפקים בה ולא במזון ומעבר לפיגורה רזה במיוחד יכולותינו ההישרדותיות היו נפגמות.

​

דרגה 2 - תחושות/רגשות לא קיצוניים. התואם הראשוני בין תחושה/רגש לתגובה מטושטש ולא בהיר מספיק.

בדרגה זו עולים רגשות של כעס או פחד, קנאה או לחץ ועוד מתוך סט רגשות לא קיצוניים.

למשל, כאשר מישהו לא נותן לעקוף בכביש או נדחף בתור (לבטח תוכלו למצוא דוגמאות מגוונות משלכם). בדרגה זו, התגובה הראשונית לא בהכרח תואמת, כלומר לא מביאה לטיפול מוצלח ברגש ובמצב. הגדרה לטיפול מוצלח, לצורך הטיעון תהיה: בעקבות התגובה נותרת תחושה פנימית טובה לאורך זמן ואין רגשות אשם או חרטה[2].

הוכחה לכך שהתגובה לא בהכרח תואמת, למרות שקוימה לכאורה הסכימה המוצעת למעלה של תגובה לרגש/תחושה, תהיה תחושת אי נוחות, חוסר נחת, אי שביעות רצון וכדומה ( השוו למשל את התחושה לאחר כעס רב ולא נשלט על מישהו או על סיטואציה קשה לעומת תחושת השובע שבאה אחרי רעב שסופק לאחר ארוחה טובה). כך, רמת התואם לא בהירה מספיק ולכן התגובה לא תואמת ולא מספקת ולעיתים אף להיפך.

מכאן, שידיעת סולם התואם בין רגש או תחושה לבין פעולה מיומנת צריכה לעבור דרך הבנת סולם התואם וחשיבה עליו. אלו עשויים להביא אדם לכדי הבנה שהתגובה הראשונית האינסטינקטיבית לחלק מהתחושות/רגשות שלנו עדיין איננה מפותחת מספיק (דבר המביא לסבל בהמשך) ולכן יש לנסות ולהתנסות בזהירות בתגובה זו-התגובה הראשונית.

זו הצעה לצאת למחקר עצמי, בהתאם לרגשות העולים, בשאלה: מהו ה"אוכל" המתאים לי ל"תחושת הרעב" שלי? זאת אומרת, מה הפעולה המיידית והמועילה שאוכל לבצע, כאשר עולים בי כעסים, פחדים וחששות למשל?

 

מגוון דרכים רוחניות כמו בודהיזם, חסידות וסופיזם מיישמות השהייה/התבוננות כתגובה לתגובה הראשונית כך שנוכל להאט מעט את התגובה הראשונית עד להבנה וביצוע של תגובה תואמת יותר (שניונית). חשוב מאוד לציין שחייבת לבוא תגובה תואמת ואם זה לא יקרה (למשל הדחקה או איפוק והעמדת פנים לאורך זמן רב) אנו מייצרים סבל רב יותר שילך ויצטבר.

בהתאם לאמור למעלה- אפשר לפתח תגובה שניונית לרגשות שתהיה תואמת יותר אך עליה לעבור במסלול אחר. מסלול שמשתף את החלק הקוגניטיבי החושב והאיטי יותר אך זה שעשוי לעזור במציאת תגובה תואמת יותר.

​

דרגה 3 – תחושות של חוסר טעם, חוסר משמעות, סתמיות - התואם הראשוני בין תחושה/רגש לתגובה מטושטש מאד ולא בהיר בכלל.

בפילוסופיה הבודהיסטית (בזרם הטיבטי למשל) נהוג למשל לתרגל Tonglen -הפעלת דימוי מחשבתי המלווה את הנשימה: בשאיפה לוקחים סבל של אחר/אחרים פנימה ובנשיפה מוציאים כלפי נושא הסבל תחושת הקלה וסיום הסבל. קיים תרגול נוסף הנקרא Metta בו מאחלים בטחון, שלווה נינוחות ואי סבל לאנשים/יצורים אחרים.

 

גם סבל קיומי ותחושת אי משמעות במודל המוצע הן תחושות ורגשות חיוניים (במידת מה כמו צמא או עייפות) וגם להן יכולה להיות תגובה תואמת ומחייה (כמו שתיה לרוויה לאחר צמא) . השאלה היא מהי התגובה התואמת, המיומנת? זוהי קריאה לחקירה עצמית של "האוכל הנכון" לתחושות/רגשות הללו. האם עשייה למען מישהו אחר היא הפעולה הנבונה? על פי הבודהיזם והחסידות למשל, כן.

 

קופרניקוס, החוקר והאסטרונום בן המאה ה-15, תרם משמעותית למעבר מהמודל השם את כדור הארץ במרכז היקום – המודל הגיאוצנטרי – למודל שתואם יותר את המציאות-המודל ההליוצנטרי: השמש במרכז וכדור הארץ הוא אחד מני פלנטות רבות המקיפות את השמש.

במידה רבה, התפתחות מוצלחת במעבר מינקות לבגרות, עוברת מהמודל האגוצנטרי למודל יותר תואם מציאות ומכאן בעל פוטנציאל חיים טובים יותר-המודל האלוצנטרי. במודל האלוצנטרי, אני, קשיי וצרכי אינם עוד מרכז העולם וקיימת ראיה מפוכחת הרואה אותי כחלק ממרקם גדול ואשר תלוי הדדית באנשים ויצורים אחרים.

הטענה המועלית היא שהתרבות המערבית מעצימה מעל ומעבר את מרכזיות האני וענייניו ומונעת במידה מסוימת את המעבר מריכוז בעצמי להכרה בחלק שלי בין אחרים. במצב הנוכחי, ניכרת מידת ריכוז גבוהה בקשיים שלי, במידותיי הטובות ובהתאם, יש פחות הבנה של קשיים של אחרים ומידותיהם הטובות.

 

מודל קופרניקוס מנטלי

 התבוננות בסבל והקושי של אחרים ועשייה (בכל רמה שהיא, בין אם פנימית או חיצונית[3]) לאחרים עשויה להיות תגובה תואמת יותר לתחושת אי משמעות. חשוב מאוד לציין כי עשייה למען אחרים באופן קבוע למשל איננה תואמת ועלולה ליצור סבל (אישי וכללי) לאורך זמן. במידת מה כמו לאכול באופן קבוע ללא קשר לתחושת הרעב. העשייה המועילה והיציאה מחוץ לעצמי צריכות לבוא כתגובה לתחושות של אי סיפוק, סתמיות, חוסר משמעות ושעמום קיומי. 

​

בהתאם, ובכדי להגביר את התואם למציאות, הווה אומר, תפקידי חשוב אך היותי חלק קטן בפסיפס האנושי, מוצע תרגול יומיומי: הפניית תשומת לב לקשיים של אחרים והפניית תשומת לב לטוב שנעשה סביב: ללא קשר בהכרח אלי ולמעשי היו. אם תחושת הכרה באמור עולה: לאחל  לסובבים יותר נחת.

​

נקודה חשובה לציון היא כי על פי המודל המוצע של סולם תואם התגובות והקשר לחוויית החיים האנושית , המטרה לחוש אי סבל קיומי, למעשה המטרה לחוש אי סבל ,לא נכונה. מעט כמו מטרה לחוש אי רעב או אי צמא לעד.

​

תגובות נפוצות הנובעות מאי הבהירות ואי התואם הנדונים הן למשל לחפש הנאה (Pleasure). הנאה משמעה חושים המספקים אות נעים אבל זהו שיכוך כאב שיופיע מחדש מהר וביתר שאת. אולי מעט כמו הסחת דעת בזמן רעב.

​

כאמור, הפעולה המיומנת בזמן רעב היא לאכול. הפעולה המיומנת בזמן צמא היא לשתות. ומהי הפעולה המיומנת בזמן סבל של ריקנות, תחושת בזבוז חיים, סתמיות? האם עשייה למען ייצור חי אחר? (ולא להשכיח אותה עם חוויה/הנאה עצמית בהכרח) -יש לבדוק ולזכור שהתחושה תחזור -כמו רעב- ושזה ממש בסדר וחיוני.  זה לא אומר שמשהו לא בסדר, להיפך, זה אומר שהמערכת עובדת. כמו שרעב חוזר. ואם הסבל הזה לא חוזר זה אומר שמשהו לא תקין-כמו היעלמות תחושת הרעב. כלומר, לא ניתן ואף לא רצוי להימנע מסבל אלא זהו סימן לכך שמסע החיפוש אחר תגובות תואמות בעיצומו. וזה ראוי לניסוי. לחיים.

​

ניטשה וויקטור פרנקל (בהשראתו של הראשון) פיתחו את התפיסה החשובה האומרת כי: "מי שיש לו משמעות (בשביל מה) יכול לסבול כל איך" (הסבל הקיומי).   עם זאת, רבים מוצאים כי  ה "בשביל מה?" נותר עלום, אינדיבידואלי ומשתנה עבור כל אחד וחמקמק וקשה ליישום עד כדי כאב לעיתים. המודל המוצע טוען כי היציאה מהעיסוק בעצמי,  האכפתיות ויישומה לאחרים (כולל מגוון יצורים חיים מעבר לאדם) , השאיפה לדאוג ולפעול לרווחת אחרים – האכפתיות הפעילה הזו היא כנראה ה"מזון" הנכון לתחושת אי משמעות, סתמיות וכן הלאה. דוגמה לכך תהיה השאיפה לפיתוח בודהיצ'יטה בפילוסופיה הבודהיסטית (זרם המהיינה ) אבל הקונטקסט פחות נגיש לתרבות המערב ומתנגש לכאורה (ושלא בצדק כנטען בחיבור זה) עם הדאגה לעצמי המושרשת בתרבות שלנו.

​

לסיכום: יחס הבהירות (והתואם בין תחושה לפעולה כתגובה) מצוי על סולם: עבור תחושות כמו רעב/עייפות ברור מה יש לעשות והפעולה מיומנת. הדבר נכון גם עבור תחושות כמו פחד או כעס מאוד חזקות (במקור האבולוציוני-דב תוקף למשל). כאשר התחושות והרגשות פחות קיצוניים, התגובה התואמת פחות ברורה והפעולה פחות מיומנת. עבור תחושת הסבל הקיומי, חוסר משמעות, סתמיות, הפעולה עוד פחות ברורה.

​

לאור המודל המוצע, מפורטת הצעה לחיפוש וניסוי תגובות תואמות במצבי חיים המערבים רגשות ותחושות

דרגה 1: תחושות ורגשות בסיסיים או קיצוניים.

התגובה המיומנת ברורה (כמובן ובמידה ולא התפתחה תבנית רגש ותגובה לרגש קיצוניים למצבים שאינם דורשים זאת).

​

דרגה 2: תחושות ורגשות לא קיצוניים מדי

1. תגובה ראשונית מועדפת לרגש – תגובה פנימית או כזו המאפשרת פסק זמן עד לידיעת תגובה שניונית, מיומנת יותר. למשל:

•    חיפוש וחקר פנימי של ביטוי הרגש כתחושה גופנית (ברוח המסורת הבודהיסטית של קשיבות לתחושות הגוף).

•    לתת ביטוי לרגש בצורה הומוריסטית (לקלל בג'יבריש?) לחילופין ,להוציא אותו בפעילות גופנית.

•    להקצין את הרגש - כמובן בצורה שאיננה פוגעת באף אחד. לתת לו להתבטא בהקצנה תוך היותי המתבונן מהצד בעצמי המוקצן, משל דרך כתיבת מכתב הנותן ביטוי לרגש בהקצנה (ברוח המכתבים ה"רותחים" של לינקולן)

•    הצגת שאלה פנימית (ברוח התפיסה הסטואית ודיכוטומית השליטה של Seneca וEpictetus- למשל): האם מה שהתרחש בשליטתי? האם בחרתי במה שהתרחש? (לרוב התשובה לשאלות האחרונות קשורה בתגובה שלי למציאות ומעט פחות במציאות עצמה שנוטה לא להתחשב ברצונותיי במרבית המקרים).  אם לא, אז מתן תוקף לידיעה שאני האדון של מחשבותיי ולכן העלאת שאלה פנימית : מהי התגובה שאני בוחר? האם אני באמת בוחר בתגובה ש"בא לי" לעשות כרגע?

•  לתרגל חמלה עצמית: עם הרגש הכואב, לחוש כחלק אמיתי מהמין האנושי שנפגע, וכואב וסובל לפעמים , ללא מסכנות רק הכרה מפויסת עם הקושי הזה שפשוט שם. תמיד היה, תמיד יהיה במידה כזו או אחרת. אצלי ואצל כולם.

•  זמניות ומוות כאמצעי להיזכר בעיקר ובפחות חשוב. דרך תרגול: לדמיין  בצורה מוחשית (כמה שאפשר) את מותי ואת מות האדם כלפיו הרגש המקשה קיים: מה באמת חשוב?

​​

תגובה שניונית לרגש - בחוץ, כפעולה בעולם. תגובה מיומנת כזו תבוא לאחר הטיפול בתגובה הראשונית כמוצע למשל למעלה ולאחר מכן הצגת שאלה פנימית. למשל: מה תהיה התגובה המתאימה יותר? או כל שאלה שזוכה להרהור לפני שמתקבלת התשובה לה.

​

דרגה 3: תחושות ורגשות הקשורים בסתמיות/חוסר משמעות ואף דיכאון קל

לנסות ולעשות בצורה פעילה או מנטלית עשיה מועילה למען הקלת קושי/סבל של אחרים. כזכור- יש לעשות זאת רק לאחר עליית תחושות הקשורות בדרגה 3 ולא בהכרח באופן קבוע. לאחר מכן, לבדוק האם התחושה הראשונית שככה? האם יש מעט סיפוק? האם יש חרטה או צער על ביצוע הפעולה? במידה התשובות  לשאלות הראשונות הן כן ולשאלה האחרונה -  לא, ייתכן והכיוון מועיל.         כאמור למעלה, תקפות המודל והנחות הפעולה הנגזרות ניתנות רק תחת אישוש ניסויי הפתוח לטעיה ולימוד.

 

[1] חשוב לציין כי חסרים בסכמה זו שלבים מוקדמים של גירוי (חיצוני או בעקבות מחשבות) שמוליך להערכה ושיפוט מהירים ובעקבותיהם נוצרת תחושה/רגש. הנחת המחבר היא שהשלבים המצורפים בסכמה יותר נוחים לעבודה ראשונית.

[2] הנחת יסוד הינה כי תגובות הפוגעות או מזיקות לאחרים או לעצמי מותירות בטווח בינוני או ארוך תחושה פנימית פחות טובה מאשר תגובות המועילות ומיטיבות עם אחרים ועם עצמי. זוהי הנחה ברת פולמוס ברם היא מסתמכת על תפיסת ייסוד הקיימת במרבית הדתות ודרכי הרוח כי קיים יסוד מיטיב ושוחר טוב בכל אדם.

[3]    אין צורך בהכרח למהר ולהתנדב למען נזקקים לצורך העניין. ייתכן וביצוע אותן פעולות יומיומיות אך הפעם מתוך התבוננות בקושי ובטוב של אחרים מחד ומתוך התכווננות להועיל ולהיטיב עימם מאידך – עשויים להיות התגובה התואמת, המזון ההולם לתחושות דרגה 3.

​

​