​

האם ניתן לטעון כי ברמה החינוכית, השראה מכוונת של מצב הפרעה מידתי עשוי לעורר ולחזק אמפטיה? 

ביסוס התחלתי:

עדויות ביולוגיות

• הנחה: רוב ההיסטוריה האבולוציונית של האדם (בהכללה) כללה חיים בחסך של מזון, אמצעי קיום אחרים, חופש פעולה ליצור. כך, התפתחו מנגנונים הפועלים היטב בתנאי חסר; למשל, חסר קלורי: קיימים ממצאים משכנעים למדי מתולעים ועד פרימאטים (ואף חלקית בבני אדם) כי דיאטה בה קוצצו שליש ועד מחצית הקלוריות מהצריכה המומלצת, מביאה לשיפור משמעותי במספר מדדי בריאות כמו לחץ דם, סכרת ואף בהעלאת אורך החיים בעד X אחוזים (בעכברים...).

ניתן להגדיר חסך קלורי מידתי כהפרעת חסר מידתית.

• עוד  ברמה הפיסיולוגית- Hormesis: שם לתופעה כללית (תחת מחלוקת מסוימת אך בעלת גוף ראיות לא מבוטל) בה נצפית תגובה ביולוגית "חיובית" (שיפור במדדים מגוונים) כתוצאה מחשיפה נמוכה להפרעות כדוגמת רעלים או גורמי עקה.  פעילות גופנית היא דוגמה קלאסית.

• דוגמה נוספת מהתחום הביולוגי הינה תיאוריות ההפרעה האמצעית באקולוגיה (Intermediate Disturbance Hypothesis ): ישנן עדויות חזקות לכך שמערכת תהיה בעלת עושר מינים ומגוון רב יותר כאשר ישנה הפרעה "בינונית" המוגדרת על סקאלה יחסית (בהתאם לבית הגידול) של עוצמה ותדירות. בהפרעה קלה משתלטים מינים מהירי צימוח וגידול ובהפרעה חמורה-מינים עמידים. הפרעה בינונית מאפשרת שילוב של סוגי אסטרטגיות רביה והתפתחות שונות של מגוון מינים. האם ניתן להראות אנלוגיה מסוימת בין חסך קלורי (הפרעת מחסור) או מצבי הפרעה מחסור מידתיים ברמה הפיסיולוגית להפרעת מחסור ברמה הפסיכולוגית? או מהי המקבילה הפסיכולוגית של קלוריה? קשרים חברתיים/אמצעי קיום/מצב  "נורמאלי"?

• אמפטיה: מעבר לתחושת הסיפוק הפנימית בהפעלת התנהגות זו (סיפוק וייתכן ונוצר בתהליך אבולוציוני לחיזוק התנהגות חברתית) אמפטיה עשויה לחזק קשרים חברתיים בתנאי חסך או הפרעה מידתית. האם ניתן להדגים זאת על חברות אדם קיימות וחברות היסטוריות? האם ניתן לקשור מצבי הפרעה מידתית לא אישיים למצבים בהם התגלתה אמפטיה? למשל באסונות בקנה מידה לאומי או בחברות עניות יחסית?

במידה וניתן ברמה החינוכית, לכוון ולהשרות אמפטיה דרך כינון הפרעה מידתית, כיצד יש לעשות זאת? אולי אילוץ עבודה משותפת בתנאי חסר מידתיים עשויה לעורר חברותיות? האם ניתן להכניס זאת כאבן בניין במערכת החינוך שכיום מדגישה בעיקר את פיתוח הפרט?