ניסוי שישי ולא סופי – הסוף
צועד אל מותי - אל חולי סופי - גופתי כאן איתי-זמני מתקצר
הצליל האחרון נדם אט אט, הדהודו גוסס ברוך. רוחות רפאים של זיכרונות , שברי תמונות, תחושה אילמת של רוגע נסוכה בעפעפיים כבדות, הנה הסוף. הסוף - של היום, הסוף של הכול. לו שעון חול עמד על שולחננו ימנה שעות היממה ולידו שעון גדול יותר-וימנה זמן חיינו- האם עינינו ייפקחו?
שעת הסוף? מקומו? מי ידעם? ואם כך, האם אין ידיעת הסוף, ידיעה אמתית, ידיעה שבתחושה, תהיה זו שתובילנו לפעול כאן ועכשיו, להתפייס ולחקור, לאהוב ולסלוח? נדמה שזהו נושא מוזנח מעט בתרבות שלנו – חשיבה על המוות של עצמינו גם כשהוא לא מתדפק כבר על הדלת.
האם הבנת דבר שווה לתובנת דבר? האם ידיעת שחייה בתיאוריה שווה לתחושת השחייה? האם קריאה על אהבה שווה לחווייתה? האם ידיעת הסוף שווה לתובנת הסוף? הטענה (שהנני רק נציג אחד מני רבים להעלותה) הינה שאין מחשבה אצילית ומעוררת חיים מהרהור במוות, זה שלנו, זה הקרב מיום - להיום? הכלי המוצג לפניכם בא לחשוף את נושא הסוף, להאיר באור אחר, מפויס ומכוון. תרגול ידיעת הסוף לא רק ולא בהכרח מדכא כי אם עשוי להשרות מעין רוגע ושמחת חיים אמתית וטובה. מטרת התרגילים המפורטים היא להוות אמצעי מיומן להתמודד עם הארעיות כעת, עם הארעיות בכלל.
מרדף החיים, נדמה לעתים כמתת חרון אפים של ליצני מרומים.
הבל הבלים או שמא- מרדף הנאות טיפשים.
קבצני שקרים האוספים מקרנות חשוכים אמתלות למרוץ העיוורים רגע לפני בוא חשכת הקברים.
(נכתב בערב קשה במיוחד וייתכן ואף בסבירות גבוהה שאהבה נכזבת הייתה קשורה בדבר)
פרקטיסימו
יום בחיי Mayfly (חרק המכונה בר-יום): יומני היקר, לאחר מספר שבועות שחייתי במים, הגיע היום. אני עומד סופסוף להפוך לבוגר. זה הזמן לראות עולם, להכיר בת זוג מדהימה, משפחה, החיים יפים ורק מתחילים. והנה עבר יום מלא ריגושים אבל מה זה, מדוע אני בקושי זז? ומה אלו התחושות המוזרות בגוף?
אורכם של החיים הללו עומד להיות, יום אחד. לאחריו, ימות הבר-יום. בין אם הספיק למצות את מלוא חייו הקצרצרים בין אם לאו.
כתבים, ספרים וחומרי לימוד רבים מוקדשים לחיים: מבנה, תהליכים, חשיבות . היכרות עם מוות, התהליך הכה הטבעי, עשויה להפכו למעט פחות מאיים*. האם קיימת המשכיות? האם הכול נגמר? כאדם שצמח במדע, נדמה לי שרבות האפשרויות המתמיהות ושוברות ההיגיון. עדיף לא לפתח אמונות שווא אך מנגד לא לפסול אפשרויות מעניינות ומוזרות ככל שיהיו. ואם במוזרויות עסקינן, דוגמה טובה לכך, למוזרויות המאפיינות את היקום ושאינן הגיוניות כל כך, ניתן לראות בסרטון המצורף.
בצורה תמציתית, הוכח בניסוי כי אלקטרון יכול להתנהג לעיתים כגל ולעיתים כחלקיק. החלק המוזר והמעניין הוא שהתנהגות זו מושפעת מעצם ההתבוננות בניסוי. איך? לכותב ולרבים וטובים ממנו אין שמץ של מושג ירוק. הדבר נכון גם לגבי האינסוף-תארו לכם את היקום בו אתם חיים- הולך ומתפשט והתפשטותו מואצת? לאן? בתוך מה הוא מוכל? מציאות לא ידועה יודיעו חלק מהפיסיקאים, זהו חלק מאינספור יקומים נוספים ישערו אחרים. האם אתם יכולים לדמיין משהו כזה?
והנה עוד מוזרות מופלאה: ניתן ליצור מצב בו משרים צימוד בין 2 חלקיקים. כעת, מדידת מצב של חלקיק מסוים תקבע מידית מהו מצבו של החלקיק המצומד לו גם במרחק תיאורטי של מיליוני שנות אור. המידע על מצבו של החלקיק הראשון ברגע המדידה, מועבר, כך נראה, בצורה מידית- במהירות אינסופית לחלקיק השני. ללא ספק- יש כמה דברים שכרגע הרבה מעבר לבינתנו. ואלי כך גם מה שמעבר למוות?
ניתן לראות את חשיבות היפסקות החיים במעגלי החומרים החיוניים ליצורים חיים, את נצחיותם של אטומים- אשר רובם, כמות שהם, אתנו מראשיתו של היקום, רק משנים את מיקומם.
* ספר החיים והמתים הטיבטי מאת סוגיאל רינפושה יכול להיות מקום טוב להתחיל היכרות ידידותית יותר עם מוות.
(מבוסס ובהשראה ישירה מסיפורו של הפחמן בספרו של פרימו לוי "הטבלה המחזורית"):
מהאטום המסוים של מימן בתוך מולקולת מים (נקרא לו מיימון לצורך העניין) בחיידק קדמון- התגלגל ידידנו למים בדמו של דינוזאור- ולאחר אינספור ביקורים במגוון מקומות ובגופם של חיים שונים הפך חלק מהנוזל בתוך התא של העין בעזרתה אתם קוראים שורות אלו.
אולי, מספר האטומים שבאצבע המורה שלכם היו בעבר חלק משיניו של טירונוזאורוס רקס? זה לא בלתי אפשרי. המטרה היא להכיר במוות כחלק טבעי ושלם מהחיים-היותו בלתי נמנע איננה בהכרח טרגית. זוהי תפיסה קשה למוח אך שכרה מובטח.
הניסוי הבא, נלקח מתוך ספרו של סטפן לוין: "A year to live: How to live this year is if it was your last"
סטפן לוין ליווה ,מתוקף תפקידו, אנשים רבים המצויים בתהליך גסיסה (לרוב, ממחלות) לקראת מוות. בעקבות שיחות רבות וליווי צמוד לנוטים למות העלה מספר תובנות והציע תרגיל שתורגם לספר. התרגיל שהוא מציע מרשים בפשטותו ובתובנות שהוא מביא. הטענה היא כי אנו חיים כאשר המוות אי שם בעתיד לא ברור ורחוק. מכאן, אין לידיעת המוות השפעה אמיתית על אורחות חיינו. מצד שני, ההמלצה "לחיות כל יום כאילו הוא יומנו האחרון" אף היא לא מועילה: אם זה היה המצב, קרוב לוודאי שהיינו עושים דברים קיצוניים (לטוב ולרע) ואין זה רלוונטי לחיי היומיום שלנו- להתחייבויות ולמשימות השוטפות. לוין מציע זמן ביניים: שנה. לקראת יום ההולדת למשל, ניתן למלא דף ובו הדברים שהייתי רוצה לעשות/ להשלים/ ללמוד בשנה הקרבה אם הייתי יודע כי אני עומד למות בסופה. בדקו עם עצמכם- מה חסר בחיי? אילו מערכות יחסים נותרו לא פתורות? היכן חסרה שמחה? מניסיוני(בוצע במשך שנה) זו דרך מצוינת לעשות דברים שאולי, לעולם לא היו קורים.


